יש אנשים שמייצרים תוכן כדי להצחיק, להרגיז או לעקוץ. אולם, יוני דוד צבר את העוקבים שלו ברשתות בזכות משהו נדיר הרבה יותר: רצון לעורר חמלה. עם 280 אלף עוקבים וסרטונים שמגיעים למיליוני צפיות בפייסבוק, אינסטגרם וטיקטוק, הוא מצלם "ניסויים חברתיים" שמבקשים לשאול שאלה אחת פשוטה – האם אנחנו רואים את מי שנמצא מולנו?
בשיחה עם "רגע NEWS" הוא מספר על המחירים ששילם בדרך להחלטה להפוך את החלום למרכז חייו, על התגובות שקיבל מהקהל ועל התהליך המורכב שעובר כל סרטון לפני הפרסום.
לא יכול להתנתק
בשיחה עם יוני נחשפתי לאדם רגיש בצורה בלתי רגילה. בעולם שלו אירועים שליליים שקורים סביבו הם לא הפרעה רגעית שאפשר לדפדף הלאה: "אני מאוד רגיש למה שקורה סביבי. גם כשזה לא מולי, גם כשזה בצד השני של הכביש – אני רואה". סיטואציה אחת יכולה להעסיק אותו שעות. כל אי צדק שהוא רואה – נדבק אליו, מאפיל על היום שלו ולא נותן לו להמשיך.
לאורך זמן, הוא מספר, ניסה להתעלם ולהמשיך הלאה בכוח – אבל זה לא באמת עבד. בשלב מסוים החליט לנסות להמיר את התחושה הזו למשהו מעשי: "הבנתי שאני יכול לשבת ולהתלונן כמה המצב דפוק, או שאני יכול לעשות מעשה". בלי ניסיון בצילום או בעריכה, הוא העלה סרטון ראשון. "הצלם העריך שאגיע לכמה אלפי צפיות – בפועל הסרטון טיפס למיליונים והתפוצץ ברשת", הוא משחזר. "ואז אמרתי, אוקיי… אולי אני באמת יכול להזיז משהו".
ההחלטה לסגור את העסק
המעבר מהסרטון הראשון למקום שבו הוא נמצא היום לא קרה ביום אחד. בהתחלה הסרטונים היו משהו שהוא עשה לצד העבודה והחיים עצמם. אבל הפידבק שהגיע מהעוקבים לא אפשר לו להישאר באזור הנוחות: אנשים שהוא לא הכיר עצרו אותו ברחוב, כתבו לו הודעות, סיפרו שהתחילו להתנדב, לתרום, לשנות הרגלים. "פתאום אתה קולט שאתה משפיע על המון אנשים, שזה משהו שאתה לא יכול להפסיק לעשות", הוא אומר. ואז הגיע הצעד הדרמטי באמת: ההחלטה לסגור עסק של 15 שנה ולנסות לבנות מחדש פרנסה סביב הדבר הזה — לא כי זה נוח, אלא כי מבחינתו זו האחריות שהוא לקח על עצמו.
מאחורי הלייקים והתגובות בפיד, יש גם מציאות הרבה פחות זוהרת. דוד מדבר על הקרבות הקטנים של מאחורי הקלעים: כסף שיוצא על הפקה, חוסר ודאות כלכלית, והתחושה שהוא נותן הרבה יותר ממה שהוא מקבל בחזרה. "זה לא פשוט", הוא אומר, "לפעמים אתה צריך להתחיל לחפש איך להתפרנס". ובכל זאת, בכל פעם שהוא פותח חדשות ורואה עוד פילוג ועוד רעש, הוא חוזר לאותה נקודה: אם הוא יכול לתת לצופים שלו משהו אחר, אפילו לרגע – אין לו באמת רשות לעצור.
מהרעיון עד לפוסט
התהליך בדרך לפרסום סרטון חדש מתחיל אצלו מסיטואציה קטנה, יומיומית, שנתקעת לו בראש ומסרבת להשתחרר. משם נולד הרעיון ואז לפני כל צילום הוא שואל את עצמו שאלה אחת מכריעה: "מה אתה, יוני, היית עושה?". אם התשובה הכנה היא שהוא עצמו לא היה שם לב, לא היה עוצר או לא היה פועל – הוא לא עושה את הניסוי. “זה לא פייר”, הוא מסביר, "אני לא יכול לצפות מאחרים למשהו שאני לא מצפה מעצמי".
לפעמים לוקח חודשים עד שהוא מוצא את הפיצוח הנכון, ולפעמים ההחלטה מתקבלת מהר — "יומיים להפקה וצילום וכבר הסרטון באוויר".
"פשוט כי אכפת לי"
@yonidavid_ #ניסויחברתי #bekind #אהבתחינם ♬ See You Again (Piano Arrangement) – Alexandre Pachabezian
לא פעם הוא נשאל למה הוא עוסק בנושאים שאין לו אליהם קשר אישי. התשובה שלו פשוטה: זה חשוב לו. לא מתוך הזדהות פרטית, אלא מתוך אכפתיות. המטרה, מבחינתו, היא לשים מראה – גם כשמה שמשתקף בה פחות מחמיא.
"חשוב לי להראות את הערבות ההדדית שיש בעם ישראל ואת הטוב שיש בנו כי זה נותן לאנשים תקווה, זה מזכיר להם שהטוב עוד קיים.כולנו עסוקים בעצמנו ובביתנו אבל בעולם שהחלשים מוחלשים, אנחנו צריכים לחשוב איך לחזק אותם. אני משתדל להיות הקול שלהם", הוא מסביר.
“יותר קשה לי היום להתמודד עם אנשים מאשר פעם"
ברגע שהוא בחר לעבוד עם רגש, הוא אומר, אין באמת כפתור כיבוי. "אתה לא יכול להפריד את זה מהחיים שלך", הוא מסביר – "זה לא נגמר כשהסרטון עולה". הרעיון, הצילום, העריכה והתגובות, הכול נכנס איתו הביתה. והוא מודה שיש לזה מחיר. דווקא מתוך הניסיון לחיות בתדר אחר, אמפתי יותר, הוא מרגיש שהחיכוך היומיומי עם אנשים נעשה מורכב יותר. "יותר קשה לי היום להתמודד עם אנשים מאשר פעם", הוא אומר. סיטואציה קטנה של זלזול או חוסר כבוד יכולה להיתקע לו בראש הרבה זמן. "בעבר הייתי מגיב מהר ומשחרר, היום אני בוחר לא לרדת לשם – אבל אז זה נשאר בפנים וזה כואב".
"חיבוק בלב הפילוג"
רגע השיא של יוני ברשתות הגיע בתקופה שבה נדמה היה שאין דרך לדבר בלי להילחם. ימי המחאה סביב הרפורמה המשפטית, הרחובות היו מפוצלים, העם היה מחולק למחנות והשיח האלים חילחל לכל פינה. הרעיון הסתובב לו בראש חודשים, אבל הפיצוח הגיע רק ברגע האחרון: לצאת לרחוב ולשאול אנשים שאלה פשוטה – “אתה בעד הרפורמה?”. למי שענה שכן הוא אמר שהוא נגד, ולמי שאמר שהוא נגד — שהוא בעד. ואז ביקש דבר אחד בלבד: חיבוק. מי שחיבק קיבל יין ושוקולד.
@yonidavid_ #אהבתחינם #עםישראלחייי🇮🇱 ♬ אבא – Eviatar Banai
הסרטון עלה והפך לויראלי. “זה לא בגלל החיבוק שלי. כל אחד הרגיש שחיבקו אותו בבית", הוא אומר.
"אנו נחשפים רוב הזמן לדברים שליליים ולמציאות שהטוב כבר לא שולט בה, בשבילנו ובשביל הדורות הבאים אנחנו צריכים לזכור ולהזכיר מה חשוב באמת בחברה הישראלית ומה אנחנו רוצים להשאיר פה. ימנים ושמאלנים נלחמים בניהם כי כל צד חושב איך בדרכו לעשות טוב למדינה, אבל מה היא המדינה אם לא החברה שבדרך הם מפלגים?".
האלימות נשארת מחוץ לפריים
לצד הרצון לגעת בנושאים רגישים, דוד מקפיד להציב לעצמו גבולות ברורים. נושא אחד, הוא אומר, לא נכנס אצלו לפריים: אלימות. "גם בגלל האלגוריתמים והנחיות הקהילה של הרשתות, וגם מתוך הבנה שאלימות גם כשהיא מצולמת בשם מטרה טובה עלולה להצית אלימות אמיתית בשטח – אם אני מצלם סיטואציה שכוללת אלימות זה יכול לגרור מישהו שעובר ברחוב להגיב באלימות”, הוא מסביר, “ואת זה אני לא מוכן לקחת על עצמי".
אותו האיש הפשוט
החשיפה הרחבה הביאה איתה גם הצעות מפתות, אבל דוד מדבר עליהן בזהירות. למרות שהחל להנחות תוכנית בערוץ 14, מבחינתו לא כל התקדמות בעולם התקשורת היא בהכרח צעד קדימה "התוכנית מדהימה וכולה עשיית טוב ועזרה לאנשים אבל אני לא מחפש עוד פרסום, ולא רוצה להפוך לדמות שמתקיימת בזכות עצמה". להפך יש בו חשש ממשי מהתפזרות ומהרגע שבו הדרך תיטשטש. מה שהוא כן רוצה זה להישאר באותו מקום ערכי: "לעשות את אותו הדבר, באותה כנות, רק עם יותר יכולת להעמיק את העשייה ולעזור לאחרים בצורה משמעותית יותר. בלי רעש מסביב".
"תיהיו פתוחים"
לסיום יוני מבקש רק דבר אחד: "תהיו פתוחים לאנשים אחרים. פתיחות זה הדבר החשוב ביותר. פתיחות לראות ופתיחות להבחין
במישהו אחר אם יש לו בעיה או קושי והפתיחות לעזור למישהו אחר".
"שימו את האמפתיה לפני האינטרס. תנו מעצמכם. אני לא יודע, זה הרבה משפטים גבוהים, אבל לפעמים לראות מצוקה של בן אדם אחר יכולה להציל אותו",הוא מוסיף.
בחור זהב ❤️