מוטי מספר על עצמו: "שמי מוטי בראל, אני נשוי לטלי ואבא לשתי בנות נפלאות – אלה ומאיה. אנחנו מתגוררים בקיבוץ הגושרים. במד"א, אני משמש כחובש בכיר ומדריך. כשפרצה מלחמת חרבות ברזל ב-7 באוקטובר, הייתי בטיול משפחתי באיטליה, אך מיהרתי לחזור ארצה באחת מטיסות החילוץ כדי לתת כתף ולסייע בהצלת חיים."
הוא מתאר את פעילותו במהלך המלחמה: "במהלך המלחמה טיפלתי בפצועים בדרגות פציעה שונות. המקרה הראשון בו טיפלתי היה של פצועים מפגיעה ישירה של טיל נ"ט במושב כפר יובל. יחד עם הפראמדיקית אורלי בן סימון ופראמדיק מד"א במילואים, העברנו טיפול ראשוני למבוגרת עם פציעה רב-מערכתית ופינינו אותה במצב אנוש לחבירה עם מסוק. המקרה הטרי ביותר היה של עובד זר שנפגע מרסיסים במושב מרגליות כתוצאה מפגיעת נ"ט. יחד עם הפראמדיק אלי אסולין, טיפלנו בו ופינינו אותו לחבירה עם צוות מסוק מד"א."
מוטי מדגיש את הסכנה בעבודתם: "בשני המקרים הללו, הטיפול התבצע תחת אש ואיום טילים ברקע, כאשר האזעקות והנפילות תופסות אותנו בשטח או בבית המטופל. כעובדי מד"א, אנחנו יוצאים תחת אש לסרוק מבנים ולטפל בנפגעים בעת הצורך."
למרות שמשפחתו פונתה, הדאגה נמשכת. מוטי מסביר: "המשפחה שלי מאוד דואגת לשלומי בזמן המלחמה. ללא ספק, כל אזעקה שמופעלת בזמן שאני נמצא במשמרת, מעוררת בהם חששות כבדים. הדאגה מתעצמת במיוחד לאור העובדה שעם השנים, יכולות האויב השתפרו משמעותית וכיום ישנם צירי תנועה המאוימים באופן ישיר על ידי ירי טילי נ"ט. למרות החששות, הם יודעים שאני עושה את תפקידי מתוך תחושת שליחות עמוקה ושמטרתי היא להציל חיים. אני משתדל להרגיע אותם ולתת להם תחושת ביטחון ככל שניתן, אך מבין היטב את הדאגה שלהם".
הניסיון הקודם מסייע למוטי בהתמודדות הנוכחית: "הניסיון הרב שצברתי לאורך השנים בטיפול בפצועים תחת אש במלחמות ובמבצעים צבאיים מחזק אותי ומאפשר לי להתמודד עם האתגרים. במהלך מלחמת לבנון השנייה, מבצע ענבי זעם ומבצע דין וחשבון, נאלצתי לפעול תחת אש כבדה ולספק טיפול רפואי מציל חיים לפצועים רבים. למרות הסכנה והלחץ העצום, הצלחתי לשמור על קור רוח ולהתמקד במשימה. אותו הניסיון מאפשר לי כיום להתמודד עם האתגרים של מלחמת חרבות הברזל, ולהמשיך לתפקד בצורה מקצועית ויעילה גם בתנאים הקשים ביותר".
לסיום, מוטי מצהיר בנחישות: "גם אם המלחמה תתפוס תאוצה ותתרחב, בכוונתי להישאר ולהמשיך לטפל בפצועים. אני רואה בכך ייעוד ושליחות להציל חיים, במיוחד בתקופות כאלה. רוב תושבי קיבוץ הגושרים עזבו או פונו, ומי שנותרו הם בעיקר חיילי כיתת הכוננות, כוחות הביטחון ואני. אני מאמין בחלוקה הוגנת של הנטל ובמחויבות לתפקיד, ומעולם לא עזבתי בשום מלחמה".
