ביום שישי האחרון התחוללו הבחירות לנשיאות איראן, ובפעם השנייה בתולדות הרפובליקה האסלאמית, יהיה צורך בסיבוב שני, שכן אף אחד מן המועמדים לא השיג יותר מ-50% מהקולות. מדובר בבחירות מיוחדות באופן כללי, שכן הן מתקיימות 3 שנים לאחר הקודמות (ולא 4 כנהוג), וזאת בשל מותו הפתאומי של נשיא הרפובליקה, אבראהים ראיסי, בתאונת מסוק בגבול אזרביז'אן בראשית חודש מאי. הנשיא ראיסי נחשב לאחד האנשים החזקים באיראן וליורש מיועד של ח'מינאי, המנהיג העליון הנוכחי; מותו הפתאומי (יחד עם שר החוץ האיראני) הוביל לוואקום במערכת הפוליטית ולקרב על הירושה.
אל הישורת האחרונה הגיעו 4 מועמדים מרכזיים (כאשר חשוב לזכור שלא מדובר בדמוקרטיה מלאה – שכן המנהיג העליון, שלא נבחר ע"י הציבור ומכהן לכל חייו, ובפועל מקבל את ההחלטות באיראן – מסנן מועמדים מלכתחילה, כך שאין לגורם חוץ-מערכתי סיכוי להתמודד בכלל). שני המועמדים עם מספר הקולות הגבוה ביותר, אשר יתמודדו זה מול זה בסיבוב השני, הם מסעוד פזשכיאן (עם כ-40% מהקולות), וסעד ג'לילי (עם כ-37% מהקולות). ג'לילי נחשב לחבר המחנה השמרני (זה אליו השתייך ראיסי) התקיף יותר, ופזשכיאן נחשב לחבר המחנה הרפורמיסטי (זה אליו השתייך הנשיא לשעבר רוחאני) – רפורמות בתוך גבולות המערכת, כמובן. יו"ר הפרלמנט האיראני, מחמד קליבאף, קיבל רק 10% מהקולות והביע את תמיכתו בג'לילי.
מהי המשמעות של התוצאות מבחינת ישראל? ובכן, שני המועמדים אינם טובים במיוחד עבורנו, אך מכיוונים שונים. ג'לילי צפוי להמשיך בקו האגרסיבי שנקט ראיסי כלפי ישראל – לתמוך באויביה בחימוש, ואף להתעמת עמה באופן ישיר (כפי שהתחולל בחודש אפריל). פזשכיאן צפוי לנקוט בגישה מתונה יותר, להימנע מהתנגשות ישירה, ואף לנסות ולחזור להסכם הגרעין עם המעצמות. אין משמעות הדבר שאיראן תחדל להיות אויבתנו – אלא שהמאבק עמה יחזור ללבוש פן אסטרטגי יותר, הסיוע שלה לאויבנו יחזור להיות סמוי יותר, ויחסיה הפתוחים כלפי המעצמות יקשו על ישראל לפעול נגדה בצורה חזקה.
זווית מעודדת בתוצאות הבחירות ניתן למצוא בכך שרק כ-40% מאוכלוסיית איראן השתתפה בהצבעה, דבר המוכיח אי-אמון במערכת הפוליטית ובהנהגה האיראנית. אם אנו מייחלים לשינוי במזרח התיכון, הרי שזה יכול לצמוח מן הדור הצעיר באיראן, אשר הולך ומואס בהנהגתו המקריבה את כל משאבי המדינה למאבק בישראל המרוחקת.
